"היכרותי עם ברוך היתה קצרה - פחות משבועיים - מן היום שהגענו לתעלה ועד ליום נפילתו. במשך שבועיים אלה עשה רושם רב כאדם וכחבר וגם כחייל וכמפקד מצטיין. בימים הראשונים לשבתנו במעוז הסתבר כי יש צורך להחליף את הרב-סמל הפלוגתי. כל המפקדים המליצו על ברוך כראוי ביותר לקבל את התפקיד, הן בזכות עצמו והן בזכות נסיונו בעבודה עוד מתקופת שירותו הסדיר. וכך היה ברוך לרס"פ. מהרגע שקיבל על עצמו את התפקיד נשתנו פני המעוז. הוא הכנים אוירת עבודה ברוח חברית. תוך ימים מועטים הגענו בזכותו לפריון עבודה עצום בכל התחומים בהם טיפל: ביעילות המבצעית, בעבודות ההתבצרות וגם בארגון חיי היומיום. הצורה בה עבד יכולה היתה למוטט כל אדם. איני זוכר שראיתי אותו ישן יותר משעתיים רצופות. הייתה לו הרגשה רעה שלא יכול לצאת לפעילות מבצעית (כגון פטרולים) ועל-כן דאג לשבץ עצמו, נוסף לעבודתו השוטפת, גם בשמירה ותצפיות ותורנויות שונות. אינני יודע מאין השיג את הכוח לעמוד במאמץ זה. לסיפוק רב הגיע משהתחילו חילופי-האש. במוצב הייתה עמדה מסוימת, שבלטה על פני השטח ושמשה מטרה תמידית לאש המצרים. ברוך, שתפקידו היה לשבץ את האנשים לעמדות, טען שאינו יכול לשלוח לעמדה מסוכנת זו מישהו מהחבר'ה ולכן נהג לרוץ שם בעצמו. שם היה יושב משך כל חילופי האש - - - במשך השבועיים גרנו מיטה ליד מיטה ושמעתי מפיו הרבה על אשתו ובתו (שעליהן הירבה לדבר ולחשוב), על הוריו, על חצור וגם פעילותו הספורטיבית - - - בבוקר היום האחרון לחייו קיבל מברק מביתו, המבקש ממנו לבוא בדחיפות הביתה. הבטחתי כי אעשה כל שביכלתי כדי להשיג לו את החופשה. אך כמה שעות לאחר קבלת המברק נפתחה עלינו אש מרגמות ומקלעים. כל חייל רץ לעמדתו על-פי התרגולת. ברוך רץ למקלע האהוב עליו כדי לענות באש - ובדרכו נפגע בפצצת מרגמה ונפל".