24.7.68
לחולדה היקרה שלום,
קבלתי את מכתבך והנני ממהר לכתוב. היום צנחנו את הצניחה הראשונה, והיא היתה די נחמדה. את בטח רוצה לדעת איך זה היה, אז אל תחשבי שיש לך חבר אמיץ כל כך. סך הכל זה לא נעים לעמוד בפתח לקפוץ, ולקפוץ כמו בול עץ אל הבלתי ידוע. והנה מגיעה הפקודה קפוץ! והנמר קופץ, ואז תופסת אותי הרוח ועושה בי מה שהיא רוצה, משכיבה, מגלגלת, ופתאום הופ! מרגישים איזו עצירה, ומרגישים את עצמו כלואים כמו חליפה בארון, מסתכלים למעלה, רואים איזו חתיכה בד מעוגלת עם מיתרים שאנו תלויים תחתה, פרושה. מסתכלים למטה ורואים חול עם כמה עשבים, את ה"טי" שצריכים להגיע אליו וכמה חברה שנמצאים כבר למטה. ומהצדדים יש עוד כמה חברה ששותפים לחוויה. אז מתחילות הצעקות: "הי, שאולי, מה נשמע?" ופתאום: "אריה, תגלוש לשמאל, אני גולש לימין". ממש צועקים עד שהנשמה יוצאת, מסתכלים למטה, האדמה לא מתקרבת. ההרגשה היא כמו שכתבתי - כלואים, לא עולים ולא יורדים. מסתכלים על ה"טי" ופתאום רואים שאנו מתרחקים ממנו, אז מתחילה הגלישה, מותחים את הצד הרצוי, והפלא ופלא - המצנח מתחיל להתקרב ל"טי", ואז מתחילים לחשוב איפה ננחת וכמה ישאר ללכת עד ה"טי" עם הציוד על הגב, ותאמיני לי שאם לא מזיעים במטוס אז אחרי הנחיתה מתחילים להזיע. מסתכלים עוד פעם לצדדים, רואים כמה חברה שמצטלמים באויר, חבל שאין לי מצלמה, ממש אוכל את עצמי אילו תמונות יפות אני מפסיד. מסתכלים למטה ורואים את האדמה שמתחילה פתאום להתקרב. בהתחלה היא מתקרבת לאט, עד שפתאום היא מתחילה לרוץ, ממש לרוץ. אז סוגרים את הרגליים ואת הפה חזק, מתכופפים קצת קדימה, ופתאום, טרח! נמרחים על האדמה. עושים גלגול כמו שלמדנו ומנסים לקום, וכאן מתחילה הלחימה עם המצנח. הוא פשוט רוצה שנשכב והוא יגרור אותנו, אבל אני לא מסכים להגרר ומתחיל להלחם, וכמובן שנמר כמוני ינצח. וכאן, אחרי שמצליחים להתגבר על המצנח מתחילים לקפל אותו ומתחילה הצעידה אל ה"טי".
נכון שזה נחמד וכדאי לנסות, נו אז...
שלך אריה