צנח הנשר ממרומי השמים
כרעם באתנו השמועה המחרידה: נחמיה איננו. נדהמתי ולא רצה לבי להאמין על כך כי לא ישוב ולא נראה אותו. צדק המשורר: "בנפול עץ, תדע מלוא קומתו, ובמות אדם יקר, תדע ערכו".
נתקיימו בו דברי דוד: "על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים"; ובמקום ללוותו לחופה לווינו אותו לקבורה.
נחמיה הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. הוא היה כולו רך ונעים הליכות. קטן ונער בגילו ומבוגר בשכלו.
שש למילוי תפקידו ולא ידע כי בנפשו הוא.
הוא היה יד ימינו של אביו, יבדל לחיים ארוכים. אין בפי לתאר את תומתו וענוותו.
הוא התחנך על ברכי התורה והעבודה - ואכסניה במקום אחד -
לא חת מכל מכשול, אבל גורלו התנכר לו. המוות בא אליו בלי רשות. לוויתן שהועלה בחכה.
מותו והעדרו היא מכה שאין לה מזור ותרופה. תמיד הוא לנגדנו ולא נשכחהו.
ראוי להנציח שמו בין כותלי בית הנוער שהוא אהב תמיד; ובכותל המזרח של ביהכנ"ס, שהיא משאת נפשו, נכפשה באפר תקוה.
בני נעורים על נחמיה בכו, על רע ואח שנפקד ונקטף ללא עת.
נגדע ארז מארזי הלבנון, עליו נאמר: "כארז מלבנון ישגה". זעק והיליל בן אדם כי היא היתה בעמי; עליו ועל כיוצא בו נאמר: "על כן בחוריו לא ישמח ה'".
צר לי על פרידתו.
אין תמורה לתמונתו ואין בפי תנחומין להוריו, לאחיו ולמכריו שכה אהבוהו. אבידתו היא יקרה לנו, לכל בני המשפחה, למדינה וליחידתו בצה"ל ולחבריו בנוער העובד.
נחמתנו הם מעשיו הטובים.
שמו ינון לעד ויזכר בינינו. הוא הלך כפי שבא; בא באהבה ונפקד באהבה.
יתנחמו הוריו במסירותו לכלל.
יהי זכרו ברוך!
מבכה את מותו
שלמה עובדיה ומשפחתו