הלב ממאן להאמין והעט מסרב לכתוב. במהירות סילונית ניתק פתיל חייו של מאיר. מאיר - אשר אך בערב שבת היה אצלנו - איננו עוד. הכרתיו בבואו אלינו לכיתה ח'. ילד קטן ושקט, אשר עברו עליו חיים קשים בביתו. אביו נפצע במלחמת-השחרור וסבל במשך שנים בשכבו רתוק למיטתו בביתן, עובדה שהשפיעה על התפתחותו של מאיר הילד. לכן הוא היה מכונס בעצמו, שתקן ולמד לשאת סבל.
קשיי ההסתגלות לאווירה החדשה ולחברה היו קשים, אך שקידתו בלימודים ואופיו שהתחשל בילדותו, עזרו לו להתגבר על קשייו בחברה.
עם פרוץ מבצע סיני בא לחדרנו ומאז היה קשור למשפחתנו. היה סגור מאוד ומאופק, לעיתים רחוקות סיפר על הצלחותיו בלימודים, מעט על חיי החברה ולעולם לא על קשייו האישיים והמשפחתיים.
במשך השנים בבית הספר התמסר יותר ויותר ללימודים. כל רגע פנוי, כל שעה, הקדיש ללימודים ועל-ידי זה כבש מקומו בחברת הילדים. מתוך נטייתו לטכניקה ולמכונות, שאף מאוד לעבוד בטרקטור והיה מאושר כאשר ניתן לו לראשונה לשבת ליד ההגה ולנהוג. ומיד התמסר גם ללימוד התיאוריה. בעבודה הצטיין במסירות ובביצוע מדויק והכל נעשה בשקט ובצניעות האופיינים לו.
המבחנים הפסיכוטכניים בצבא הראו את כושרו ואת כשרונו - היו והוצע לו להיכנס לחיל האוויר. לאחר אישור אמו והסכמת המשק הוא חתם. מאז, כל מחשבותיו והתעניינותו היו קשורים במטוס. לפי דבריו, על מנת להצליח, יש להיות דרוך רק למשימה העיקרית.
את חופשותיו הקצרות והארוכות חילק בדייקנות: בערב שבת היה במשק ובשבת נסע לבקר את האם וכן חופשותיו הרגילות, כמה ימים ראשונים לעבודה בטרקטור ושאר ימים בבית אמו כדי לעזור לה.
בצניעותו הכין אותנו תמיד לאפשרות שלא יצליח לעמוד עד הסוף בדרישות הגבוהות של הקורס, אבל הוא התקדם יפה ועבר שלב אחר שלב את המבחנים הקשים, עד שעמד לקבל בקרוב את כנפי הטייס.
והנה... באה הידיעה האיומה. העתיד המיוחל והתקוות המרובות של המשק ושל אמו, נגוזו במחי אחד.
בננו - חניכנו נעקר מאתנו לנצח. אין תמורה לאבידה ואין ניחומים על מוות כזה בזמן שלום.
ישמר זכרו באהבה ונטפח ונחנך לערכים שהיו נר לרגליו - שקט, צניעות וענווה.
מרים ארזי