כשאני פותחת את דלת חדרו, עדיין מצפה אני לראותו, דמותו עומדת לנגד עיני, עוד מספר שניות עד שמתעשתת אני ונוכחת לדעת ונזכרת שאינו עוד בינינו. כיום מדירה אני את רגלי מחדר זה שזכרוני שמור עימי ועם חברי לעבודה. זוכרים אנו את חוש ההומור הנפלא שאפף אותו, זוכרים את הידע הרב. האישיות המיוחדת שהיתה לו, ולא אומר זאת בגלל שאיננו עוד.
זוכרת אני שבכל הפעמים שפניתי אליו אם בבעיה מקצועית ואם במתן החלטה, מעולם לא שבתי ריקם. ועברייני העיר, כולם יראו מפניו, אך כיבדוהו בשל ידיעותיו, בשל החלטותיו, בשל דרך פעולתו.
הפשיעה בעיר ירדה כיוון שנתן הוא תשובה לכל בעיה, הוא הכיר היטב את מאורותיהם של העבריינים.
הכיר את שיטות עבודתם, הכיר את מקומות המסתור שלהם וידע להפתיעם. הוא עשה זאת ולכן פחדו הם מפניו. בתקופתו אף הדירו את פועלם וחלקם את רגליהם מן העיר. את פשעיהם ביצעו לרוב מחוץ לעיר וזאת כדי שידו לא תוכל לגעת בהם.
את חייו סבב סביב בנין המשטרה, כל חייו עברו בד' אמות משטרת ישראל, מאז שהכרתיו ידעתי שאדם זה חי ונותן את נשמתו למשטרת ישראל. הוא היה שבוי בגוף המשטרה.
זוכרת אני שכאשר ראיתיו כפוף וחיוור ברור היה שחולה הוא, כשהתרעתי בפניו על מראהו תמיד היתה בפיו תשובה "אין לי זמן" "ביקור מפקד המחוז" "אחרי ביקור הממ"ר" - אחרי ביקור הקחחקם כשאגמור את הסטטיסטיקה אלך... ועוד כהנה וכהנה. תמיד היתה לו סיבה וזו היתה "משטרה".
כששב מבדיקת הרופא סוף סוף, הבנתי, פניו הנפולות, הדמעות שבעיניו, קולו הרפוי והרועד היו התשובה ממנה חששתי.
כן, הוא חלה במחלה ממארת. הוא ידע שהמחלה קשה. קולו רעד והוא אמר זאת במקוטע כשבכי קורע את גרונו.
כן אז הוא התמוטט ויותר לא שב לעבודה ולאחר שאושפז, לאחר מספר שבועות כשראיתיו - נצבט ליבי. לא יכולתי להאמין שזה מה שנשאר ממנו.
דמותו התכווצה, עיניו שקעו והוא דיבר אך ורק על המוות.
אשתו וחבריו הקרובים, ביניהם אני, הפחנו בו תקווה לתרופה, תקווה לגדל את ילדיו, אך לא לאורך זמן. היו פעמים בהם ביקש את נפשו למות למול יסורי גופו וכאב ליבו, ואת תפילתי נשאתי לאלוהים שיגאלנו.
לא יכולתי לעמוד חסרת ישע אל מול כאבו כשאני מבטאת חסרת ישע, חוסר יכולתי מלהושיע קרעה את ליבי לגזרים, ליבי דווה בתוכו ואיני יכולה להזיל אף דמע כדי לא להגביר את כאבו, כשאני זוכרת את ההומור שבו, ההומור שמילא את פרוזדורי התחנה בצחוק, למול אותם דברים אני רואה דמות אחרת. דמות כפופה, דמות כואבת וחסרת ישע. כל שנותר ממנה הינו בכי וכאב.
שמעתי אותו מתפלל לאלוהים שיקחנו ויגאלנו אך אלוהים לא שעה לתפילתו.
הצטרפתי דומם עם תפילתי לגאולתו, מחלתו נמשכה חודשים, אך לבסוף הכריעה אותו. וברגעים של אמת כשנשארתי לבד על יד מיטתו הוא הזכיר את אשתו. הוא לא הפסיק לשבח אותה, הוא העריך את אהבתה. הוא קרה לה מלאך. לרגע לא הפסיק לספר לי כמה הוא אוהב אותה. את פנינה שלו. כמה הרבה לתאר את המלאכיות שבה. על שעומדת ומחזיקה בידו עת הולך הוא עת בוכה עם כאבו, הוא בכה כשהוא אומר: "איך יכול אני לעזוב מלאך שכזה".
ואילו מלותיו שלו הוא גם ציין "יש לי ולילדים שלי מזל שהיא תגדל אותם" בכל פעם ששקע במחשבות חזר ובכה כשהוא אומר: "איך יכול אני ללכת ולהשאירם לבד". אך הוא ידע שכך יהיה וידע את אשר הקריבה אשתו המלאכית, זהו שמה בפיו.
ואכן לאחר יסורי גוף ונפש, לאחר שכבר הסכים עם בוראו לעזוב את העולם, הוא דעך אט אט ועזב את העולם. לא לפני שדאג כהלכה לעתיד ילדיו, לעתיד אשתו. ואני וכל הנוכחים חשנו בהקלה כיוון שידענו שזו הדרך לסוף יסוריו ולגאולת נשמתו ותפילתי האחרונה היא שידע מרגוע ליסורי גופו ונפשו, ידעתי שאדם יקר נלקח ודמותו עוד תמלא את החלל ותלווינו עוד זמן רב.
מירי וולפין - תחנת עפולה