אחד מהחבורה היה, צעיר לימים, מלא חדות חיים, חביב על רעיו וידידיו, מקורב אל כל אחד, - נפל דוד שלנו, נפל בהגינו על החיים...
זכורני עת היה בא לסניף הנוער העובד, היה בו חוש דרמטי מפותח, ולמשך שעה ארוכה היה מרתק את החבורה במשחקו וחקויו את הסובב אותו.
נתברך גם דוד בחוש הספור, ויכולת לראות את החבריה דמומים עם פיות פעורים כשהם מקשיבים לספורי דוד ורזי לבו...
תנאי חייו לא אפשרו לו לסיים בית ספר, אך החיים עצמם למדו אותו הרבה מאד. בגיל צעיר הוא הצטרף להכשרה צעירה שהיתה בתל-חי ונרתם לחיי עמל ומשק. מסור היה לקבוצתו ומפעלה, אך מצב קשה, אלצו לחזור לעיר וגם כאן, ציפה לו יום העמל המפרך, בנאי היה, זריז וממולח בעבודתו, תפיסה מהירה היתה לו בכל דבר ודבר. והייתם יכולים לראותו עומד על פיגום גבוה שסכנת נפשות לעמוד שם ומניח לבנים בזריזות כשעל פניו נשפך חיוך רחב.
אך זר היה לו העיר והוא הרי התרגל לחיות אתם שם בין החבריה, לשבת סביב "מדורה" בלילות נוגים ולשיר שירי מולדת. לבו נמשך בחזרה אליהם והוא גם חזר. בוקר בהיר, בלי טקסים, נטל את ילקוטו הדל וכששאלוהו לאן דוד! ענה במשפט קצר: "חזרה אל החברה, כאן ריקנות, שם הכל". ומאז מעטות הידיעות שהיו מגיעות עליו.
פשוט היה, אחד מני רבים שלא מבליטים את עצמם אך בולטים במעשיהם, בחיי יום יום.
והבשורה באה כרעם ביום בהיר: נטלנו את העתון והעינים עברו על השורות: גבורי הקסטל מתו מות גבורים כשמחזיתם האויב הערבי ומערפם האויב הבריטי והוא היה בין הנופלים.
לעולם נזכרך דוד, ובמעשינו ננציח שמך.
חבר
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.