סגן עזרא עפגין חורין ז"ל

(מתוך קובץ הזכרון "עשרה" אפיקים 1948)

איני זוכרת מתי התחלנו לראות את עזרא כאחד מהחברה שלנו. החברה שלו התפזרה, עזרא לא חשב ללכת לעיר והיה ברור לו כי יוכל למצוא את ביתו אצלנו - ואנחנו חשבנו כמוהו. בקלות נכנס לחברה והתחבב מאוד על כולנו. רב היה כשרונו לרכז סביבו חברים בסיפורים שלו, בצ'יזבטים ובסיפורי אמת שדמו לצ'יזבטים שופעים פקחות והומור תמיד. נדמה היה שליד עזרא אי אפשר להיות עצוב, רציני. אבל כזה היה בחברה, כך ניסה להראות בחיי יום יום. אך מי שהכירו יותר טוב ידע שעם עזרא אפשר לשוחח רבות ויש לו חוש והבנה במוסיקה ובציור.
כשעלתה ברחוב סיסמת הגיוס לצבא הבריטי החליט להתגייס. בבית החליטו על הפלמ"ח. קיבל והלך לפלמ"ח ואפיקים נשארה לו הבית שבעורף. בימי חופשתו היה בא אלינו כשאתו אוסף ישן חדש של סיפורי מעשיות ונוכחנו שעזרא מקובל מאוד גם בסביבתו החדשה ומרוצה בפעילותו. אחרי תקופת גיוס ממושכת רצה להיות בבית. עלה בידו להשיג שחרור וחזר הביתה. היה מאושר בעבודה, בטרקטור, במילוי חובות של בן משק. והכריז: "יותר אינני הולך, רוצה קצת לחיות בשקט".
אך הנה פרצו מאורעות תש"ח ועזרא עזב שוב את הבית. נפגשתי אתו בחיפה אחרי שלא ראיתיו זמן רב. בעיר שררה מתיחות איומה ובעיקר ברחוב השומר, שנמצא בפתח העיר הערבית ואשר רוב תושביו מביני הערבית היו מאזינים ברדיו לתעמולת הערבים ולהכנות שלהם ל-15 במאי. אני עצמי הייתי מודאגת אבל ניסיתי להפיג את המתיחות ולעודד את גרי הרחוב שיישארו במקום. ואז פגשתי את עזרא ותיכף תקפתי אותו בשאלות: "האם אין לנו נשק, האמנם אין לנו כוח? הם יורים והורגים ואין תגובה של ממש מצדנו". עזרא עצמו, שהיה רציני שלא כרגיל, אמר לי. "אל תאמיני, יש לנו כוח ונשק. אני מכיר את הערבים, עוד נסדר אותם". למחרת עפו באויר מספר בתים ערביים בלב העיר הערבית ואז הבנתי מה עשה עזרא בעיר, לבוש חליפה אלגנטית ומתגורר במלון מפואר.
ושוב פגשתי אותו וזו היתה הפעם האחרונה. הוא ניסה להעמיד פנים של עזרא של תמיד - מתלוצץ ושמח, אבל לא עלה לו. מטובי חבריו נפלו ולא מכדור בקרב אלא בידי הערבים, בידיהם ממש, לאחר שנתפשו. עזרא סיפר קטעי דברים על פעולות, פעולות גדולות רבות היקף אבל של יחיד, של שנים, לא יותר. "כשיהיה מותר לספר - אמר - לא תאמיני, איש לא יאמין אבל זה אמת, ואת יודעת, מותר לנו לא ללכת, זו רק התנדבות, אין מחייבים אותי ללכת - והיה כמהרהר - אבל אני אלך, אנחנו מעטים מאוד, מעטים ומתמעטים. אני עד עתה ניצלתי, אבל בעבודה שלנו לא נשארים בחיים".
יותר לא ראינו אותו זמן רב ולא שמענו עליו, איש לא ידע איהו, כל פעולותיהם, עד הסוף, נעשו בשקט. כך גם נפלו - רחוקים, בלי שידעו עליהם זמן רב.

עמליה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח