תפריט נגישות

טוראי אפרים קוטר ז"ל

התקפת הליגיון

הליגיון חשש שמדובר בחלק מהתקפה על בית-סירה, החל לרכז כוחות רבים ופתח בהתקפה גדודית בשעה 08:00. הפלוגה הותקפה ממספר כיוונים, באש משוריינים ומקלעים, ומצאה עצמה באש צולבת: הכוח בגבעה ירה במקלעים ומשורייני הליגיון הגיעו עד לקירבת הנסוגים וירו בהם מטווח קצר. כאשר תאר המ"פ בפני מיפקדת הגדוד את מצבו, קיבל הוראה לסגת.
המ"פ החליט לנסות ולהחזיק מעמד ביום, ולדחות את הנסיגה ללילה, אך כאשר הבחין כי הליגיון עומד לחסום את נתיב הנסיגה, חשש מהשמדת כל הכוח והורה על נסיגת-יום. הוא אמנם התכוון לסגת באופן שאחת המחלקות תחפה על השנייה, אך הנסיגה הפכה לשדה-קטל: מכל עבר נורתה על הנסוגים אש יעילה. המחלקה המקוואית עברה ראשונה, אך בגלל המספר הגדול של הנפגעים, לא הצליחה להתארגן לחיפוי על המחלקה הדתית. כשהניסיון לבצע נסיגה מאורגנת נכשל, פעל כל חייל לפי הבנתו ויכולתו.
ניתנה פקודה לנטוש את הפצועים ולהסתנן דרומה, כאשר פלוגת 'חקה' מסייעת ככל יכולתה לנסיגה, בירי במקלעים שעמדו לרשותה. הפלוגה הותירה אחריה בשטח 45 הרוגים ועוד 25 נפצעו (מתוך 87 איש). בדרכם לעבר אל-בורג', נורתה לעברם אש מהגדוד השלישי, שלא זיהה אותם. אנשי הפלוגה התפזרו ורק מאוחר יותר התקבצו בחורשות הזיתים ליד ברפיליה.
הקרב הזה נתפס בקרב לוחמי הגדוד הראשון כאירוע טראומטי, אולי הקשה ביותר בקרבות שניהל הגדוד במלחמה. גם אצל אנשי הפלוגה שהוכתה וגם אצל אנשי הפלוגות האחרות, שראו את המתרחש - אך לא יכלו לעזור.
נראה כי הפלוגה הייתה קטנה מדי לתפוס רכס באורך כזה, והמ"פ טעה בכך שלא נתן עדיפות לתפיסת חירבת קוריקור, שהייתה הנקודה השלטת בשטח. לו נתפס המקום הנכון, היה קשה לחיילי הליגיון לעלות לשם. אפשר להניח גם שנסיגה מסודרת ונסתרת יותר הייתה מסתיימת בפחות נפגעים. לא תוכנן סיוע ארטילרי, שיכול היה לעזור, והכוח לא צוייד בנשק אנטי-טנקי.
המ"פ 'סיקו' מעיד כי בשלב מסויים, לקראת הנסיגה, שקל לארגן כוח-משנה ולהטיל עליו לנסות ולכבוש את המבנה על הגבעה. אך באותו שלב היה כבר קשה לרכז את האנשים ולתקוף מבנה שנמצא בעליונות טאקטית.
רק לאחר תום הקרבות נכנס הרב שלמה גורן למקום, בתיאום עם השלטונות הירדניים, והביא את הגופות לקבר ישראל.

בניית אתרים: