באחד הימים, לכשחזר למושב לחופשה קצרה, פגשו אחד החברים בלבביות, לחץ את ידו ואמר:"שלום גדעון הגבור" ... התשובה לא אחרה לבוא:"ראשית, איני גבור ושנית, שלום"... אכן, כזה היה בחייו. לא אהב שבחים ומחמאות. תמיד שימח ושמח - הלצות ובדיחות היו מנת חלקו של הזולת בחברתו.
לא יכולנו לתאר כלל לעצמנו שגדעון לא ישוב מאחד הקרבות שדומה כי הסכין להם כבר. אני, החבריא, שומעים היינו את סיפוריו שהיה מספרם בפשטות, בהברה של מה בכך - והכל היה נראה פשוט, לא אכפתי - הוא הולך והוא שב ממשמר העמק, מזרעין, מקרבות מסוכנים. ולבסוף - "מבצע דני". ההורים מחכים. בפני כולם פחד אלם. הוא לא שב הביתה. נעדר...
נעדר. אולם מקומך אינו נפקד בינינו גם אעתה. עיניך המחייכות, הלצותיך, כל ישותך השמחה אינה עוד אתנו, אבל דמותך תישאר תמיד בשכרון כל מכריך.
אטה
בית חנן.
מתוך "במעלה" 28.1.1949
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח