לשרשרת הארוכה של חללינו נוסף עוד חבר יקר לנו. יום אחד לפני ההפוגה השניה בקרב עז שהתחולל בסביבות לטרון מול אויב חזק נפל אשר (שרי) שלנו. רצה הגורל, שגם הפעם הוא לא היה ביננו. מקום נפילתו אינו ידוע לנו עד היום. כבר בימים הראשונים אחרי כניסתנו לפלמ"ח, הוא נשלח לקורס חובשים פלוגתיים, ומאז היה כל הזמן בתפקיד מחוץ לחברה, הראשון שהצליח בדרך זו למזג את חיי החברה בחי הפלמ"ח הקשים. בזמן הראשון היה לו קשה להסתגל לתנאים החדשים והזרים, אך בכל זאת התגבר מהר עליהם ונכנס למסלולם הרגיל. זיקתו לחברה, לקיבוץ ולתנועה נשארה והתחזקה, ועוד יותר - כל שעה פנויה נוצלה כדי לבלות אתנו, עם החברה, אף על פי שבסיסו היה רחוק מהקיבוץ. בהתרחב המערכה הצבאית בארץ נכנסנו למשטר צבאי חדש, מרוכז יותר, ומקום חניתנו לא היה מרוחק כל כך ממקום הימצאו, אבל בכל זאת לא היה נמצא בחטיבה הצבאית שלנו. דבר זה דיכא אותו עוד יותר, אחרי שנפלו החברים הראשונים שלנו. זוכר אני את הימים הראשונים אחרי זרעין ומלכיה, ימים קשים בשביל החברה - אז בא אשר אלינו, כדי להפיג את מצב רוחנו, על ידי סיפור מבדח או היה שר: "האמיני יום יבוא, טוב יהיה, מבטיח לך...."
ועתה - מי יבוא במקומך? נשאר חלל ריק; אין אתה בנמצא, כדי לעוץ לנו עצות לחיי חברה יותר מלאים ועסיסיים. אין אתה נמצא ביננו, כדי לערער על שגיאות בדרכנו הפוליטית.
אנחנו נזכור אותך, את דרכך ואת מפעליך בחברה. את כברת הדרך שאתה הלכת אתנו בראשית צעדנו, נמשיך ביתר עוז ומרץ. אתה הלכת מאתנו, אך זכרך לא יאבד, אלא ישמר עמוק, עמוק בלבנו.
נסים כ.