מאז שהשיגתני הידיעה על אבדנו של דן - אין דמותו סרה מנגד עיני. שלוש שנים הייתי עמו ועמדתי על גדולו והתפתחותו. ראיתי בו את הדמות האידאלית של ה"צבר" העברי. הוא היה מלבב בפשטותו ובתום לבו, היה מרנין יום יום את לבי במידותיו, בהליכותיו ובדבוריו השופעים ידיעה, חכמה וטוב לב. היה עילוי בעל שכל ישר והגיון נוקב ומעמיק. מתמיד בלימודו ואינו מאבד טיפה ממנו. מתאווה לדעת, דעת עמו ותרבותו, דעת העולם וסתריו ודעת האדם והליכותיו. לא הסתגר בעולם ההלכה. חיבב את הספורט והיה בנבחרת הכתה לכדור יד ושש לקראת כל יום של חג"ם. אהב את הטבע והרבה לטייל ולהתבונן בו. שקד על הכרת הבריאה, ולבו עלז בקרבו למראותיה. בתלמיד מובהק זה נתקיימו ברור דברי חז"ל:"ומתלמידי למדתי יותר מכולם". הוא נחשב לפוסק אחרון בכתב בעניני טבע ונשאנו אליו את עינינו בהסבר עניני טבע במקרא. קוויתי ממנו לגדולות ודברתי אתו שעליו להגדיש את עצמו למדע, למען המדע, ויותר מזה למען עמו. אך הוא בשלו, הוא שאף הכל לבו להגשמה חלוצית בכיבוש הארץ ושאף לחיי פשטות בטבע.
וכשפרצו מהומות הדמים, וצעירי ישראל הגנו על הישוב ונפלו על משמרתם, לא יכול דן לשבת בשלווה על ספסל הלימודים ודרש יציאה לקרב, והוא הצעיר בכתה; עוד לא מלאו לו שבע עשרה שנה. לאחר בחינות הבגרות מיהר להתגייס לפלמ"ח. אעפ"י שעוד לא חלה עליו חובת גיוס לפי גילו.
באותו יום מר ונמהר, יום י"ב בתמוז תש"ח (18.7.1948) נפל ע"י לטרון בקרב עם הלגיון הערבי. ויחד אתו נגנז עולם גדול, עתיד גדול.
יצחק אינהורן (מורו של דן בגמנסיה "הרצליה")
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבור תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח