מילדותו נתחנך באוירה של אהבת העם והארץ, אהבה שעברה מאבות לבנים, הבית העברי, ורוחו החלוצית, הטביעו חותמם על נפש הילד.
את ראשית חינוכו קבל בגימנסיה "הרצליה" ובין התלמידים התבלט כחריף מוחין ובר-דעת. כילד ער ושוחר הרפתקאות הצטרף לגדוד הצופים "גדעון". זכרוני, שבאחד הכינוסים של הגדוד היה על קבוצתו הצעירה לעמוד בהתחרות להקמת אוהל עם קבוצה בוגרת ממנה. חבריו שחששו למבחן זה, החליטו שלא להתחרות; אך עמירם הקטן לא השלים עם ה"כניעה" ועורר את חבריו לעמוד במבחן. ואמנם קבלה קבוצתו, בזכות יזמה זו של עמירם, את סרט הנצחון...
בהיותו בן תשע מתה עליו אמו, והילד עמירם נדר נדר שחוץ מתפילת "קדיש", שיתפלל שלוש פעמים ביום, ילמד גם דף גמרא מדי שבוע בשבוע. נדר - וקיים את נדרו! בכל יום שני וחמישי היה נשאר עמירם אחרי תפילת-ערבית בבית הכנסת, ישב בין לומדי הגמרא והקשיב לפלפולי הרב. ובבואו הביתה היה יושב עם אבא, שהיה אף הוא תלמיד חכם, ושניהם היו מתווכים שעה ארוכה על המסכתא שקרא הרב בבית התפילה.
בשנת 1927 עברה המשפחה לירושלים. הבנים נאלצו להפסיק את לימודיהם ולעזור לאב בקיום המשפחה. שנתיים ימים שהתה המשפחה בירושלים והימים ההם הטביעו חותמם על נפשו של עמירם והם-הם שקבעו את דרכו בחיים. ראה עוני וידע סבל. אז התקרב ובא אל בין צבור הפועלים וקבע דרכו בחיים - דרך עובד עברי וחלוץ במולדת.
בשוב המשפחה לגור בתל-אביב התחיל עמירם ללמוד בשעורי הערב בביה"ס "מונטפיורי". ביום עבד כמשרטט ואחר-כך כמכונאי בבית-חרושת "ברזל".
והנה פרצו מאורעות 1936. בעצם ימי המאורעות - פתיחת נמל תל-אביב. מזגו הסוער של עמירם, שהיה אז חבר הפלוגה הימית של "הפועל" תל-אביב, הביאו לנמל. הוא נתקבל לעבודה כמכונאי בסירת מוטור, וכאן "מצא את עצמו". הוא גדל וצמח יחד עם הנמל העברי הראשון. התבלט כימאי מומחה וכבחור ש"אפשר לסמוך עליו". ואז נקרא ע"י כתריאל, חברו הגדול, לעבודת העפלה.
זוכר אני לילה אחד בשנת 1938. עמירם הופיע בבית בשעה מאוחרת, אחרי חצות. כולו רטוב ועיף, אך עיניו זוהרות. כששאלתיו מה לו, לא ענה ורק התחייך ומיהר להתכנס אל המיטה. רק למחרת היום ספר לי את ה"סוד": הוא לקח חלק בקבלת מעפילים על החוף, מאז היו חייו קודש להעפלה.
עם פרוץ מלחמת גרמניה-פולין, נשאר עמירם תקוע עם אונייתו בחופי אלג'יר. אחרי גלגולים שונים הגיע לצרפת ואיטליה ומשם באוניית הנוסעים האחרונה - לארץ. בטרם הספיק לנוח בביתו, נקרא לחיפה לשם אירגון קבוצת בחורים ששמשה כגרעין לפעולות הימיות שלנו. מיד לאחר זה נשלח לעזור לכתריאל בארגון הקורסים הראשונים למדריכים ימיים, ומן הקורס האחרון יצא עם הכ"ג לחופי סוריה.
זו היתה נסיעתו האחרונה ובידי שמור הפתק בו כתב: "אם לא אשוב דע אנה לפנות ושם תקבל תשובה", כאילו ידע לבו את אשר צפוי לו בשליחותו האחרונה.
שתקן ונכון לכל, ובכל מעשיו לא הכזיב. בהסתכלי בדמותו שבתמונה אני שומע את קולו המצלצל באוזני: "כדאי, הכל כדאי למען אחי הנגאלים". עם כל אונית מעפילים המגיעהאל החוף, אני רואה והנה בת-צחוק מאירה את פניו של עמירם...
י.ט.
מתוך "ביום עברה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.