ערב יום כיפור
אני פונה אליכם גם בלי שתדעו מי אני כדי לומר מספר מלים.
ביום ערב יום כיפור תשל"ה ובלי כוונה עולה שוב אותו יום נורא - היום הראשון למלחמה. המחשבות עולות וחוזרות ואני נזכר.
13.45 - יצאנו כל הפלוגה, צעירים, במין שתיקה אילמת ובטחון שדבר לא יקרה. אני בנגמ"ש הש"פ בתור החובש הפלוגתי.
דקות ספורות והמדבר השקט והדומם הפך לקלחת אש נוראית. פגזי ארטילריה, קריאות בקשר, מטוסים, ומעל לכל - הפלוגה החלה לשעוט ולדהור לעבר התעלה.
בלי להבין בעצם מה זו מלחמה שמענו בקשר את נהג טנק מ"מ: "הקודקוד נהרג. הקודקוד נהרג".
באותו רגע התמלאתי זעם: איך הוא קובע? מאין לו לדעת? הוא בדק דופק, נשימה, כמו שצריך?
אחרי מספר דקות התקדמנו לעבר התעוז שם היינו אמורים לפגוש את הטנק של רוני.
קפצתי מהנגמ"ש ועליתי לתוך הטנק, מוכן במרץ כזה לבצע לו את כל פעולות ההחייאה: הנשמה, עיסוי לב, בדיקות - וללא הפסקה. ביצעתי הכל...
רציתי, רציתי כל כך שרוני יקום ויחייך ויאמר שהכל הבל, שזו סתם בדיחה - וזהו.
כך במשך חצי השעה הבאה ניסיתי, התאמצתי, אבל... רק אחר-כך, כשעיכלתי בעצם מה קרה לו, הבחנתי בפצע העמוק בראשו - הבנתי שאין תקוה, ושלא היתה תקוה מההתחלה. הוא מת מזמן.
אני צריך לבוא ולומר לכם מיהו רוני. הכרתי אותו בסה"כ יומיים-שלושה לפני המלחמה כשבא לפלוגה להחליף את הסמ"פ, וביחסו החם וחיוכו כבש את כל החיילים הפשוטים.
איני יודע, בעצם, למה אני כותב לכם דברים אלה - אבל משהו מחייב אותי לבוא ולספר לכם כיצד בעצם הלך...
ביום ערב יום כיפור, בין כל אותם חברים צעירים שלי שהלכתי לבקר, ביקרתי גם את רוני בחולון.
זו מין רכישת חבר וידיד - ודוקא אחרי הכל...
שנה טובה.
איציק סרוגו