בני ואחינו. נלקחת בעודך רך בשנים, מלא מרצך ועוזך, ואנו טרם השלמנו עם האסון. אין אנו יכולים לשכוח את המלחמה שנהלת בעת חלייך. ארבעה עשר ימים נאבקת על חייך בעקשנות נואשת, ואנו האמנו, יחד עם רופאיך, בכוח הרצון העז הטמון בך וקיוינו שתנצח... והתקוות היו לשוא, ובאה הבשורה המדימה, ואנו טרם מאמינים, מרדכי יקירנו, נפש טהורה, היית מלא יושר וטוב לב, סמל להגינות ולנאמנות. תמיד אהבנו את אופייך השקט והנוח. את החיוך הנצחי, בו הסתרת כל עגמת נפש או אכזבה. את הכל נהגת לקבל באהבה ובסבלנות. ואולי אותה מעלה היא אשר התנקמה בך, כאשר ניסית להתגבר על סבלך והמשכת במאמץ האימון המפרך עד תום כוחך.
מרדכי. אין אנו משלימים אם חסרונך בביתנו. היתכן שלא תוסיף למלאו שמחה בנוכחותך. הלא נשמע ממך עוד הלצות וצחוק. היתכן שאכן נקטפת ללא עת? זכורים לנו ימיך האחרונים בבית לפני יציאתך לאמון המתקדם. ימי דאגה ולבטים קשים עבורך, כאשר נתקלת בהתנגדות המשפחה. והחלטת, והסברת לנו, כך בפשטות, שכולם הולכים, ואינך יכול להישאר בין המשתמטים. והלכת.
אתה נוסף לשרשרת ארוכה של קורבנות צעירים אשר נפלו בעת שרותם את מולדתם, למען כל אותם מרחבי הארץ, אשר אהבת אהבה ללא מצור.
נפרדנו לנצח, מרדכי, וקשה הדבר לנו מנשוא. אך יהיה זכרך חרוט בליבותינו לעד.
תנוח נשמתך במנוחת עולמים בגן-עדן הטהורים.
המשפחה
לדמותו
משפע הדברים שיצאו מפי ידידים ונאמרו על מוידו, מצלצל משפט אחד באוזני ואינו מרפה: "היכן תמצא בחור כזה?"
תכונה יקרה מאוד היתה לו: יושר לבב במידה מופלאה. מי שהכירו מקרוב, היה עשוי להתפעל מאופיו החביב והחברותי. "אגיד לך את האמת" - במלים אלה היה פותח ומשיח הרהורי ליבו.
היה מוידו של העליצות, של השחוק, מוידו "של החברה", שאהב לפזם פזמונים של "התרנגולים" ושל "השלישיה", שהיה משתתף קבוע בכל תכנית, בכל הופעה של הגרעין.
והיה מוידו המתחבט תדיר עם עצמו: "שמע", אמר לי באחד מימיו האחרונים. "מוזר, חייתי עד עכשיו חיים מאושרים ושלמים-למדי, ללא דאגות, ופתאום נפל עלי מוראו של העתיד. אמי אלמנה ועלי לדאוג לה, והרי אני עומד בידיים ריקות בפני עתידי אחרי שחרורי מהצבא".
"מוידו איננו"! כך נאמר לנו. מוידו איננו עוד בפלוגה, במחלקה, בגרעין. מוידו העליז, הליצן. מוידו הישר, ההוגן. מוידו שלנו - איננו עוד.
עמי
הדמעות חונקות, הלב ממאן עדין להאמין.
מוידו היה לנו תמיד חבר טוב ונאמן. כולנו אהבנו אותו, השתתפנו בצרותיו ובשמחותיו.
הוא היה חלק בלתי נפרד מההווי שלנו המיוחד, חוליה בשרשרת חיינו המשותפים, ועתה, ניתקה השרשרת, ואין לאחותה.
מאז ומתמיד נטל חלק נכבד במסיבות הגרעין. בכל תכנית אמנותית. זוכרת אני כיצד הכנו יחד הופעה להכרזת הגרעין. הזמן היה קצר, ובכוחות משותפים הצלחנו להעלות את התכנית לבמה.
בקציעות, בלילות שבת, היה זה תפקידו לקרוא את פרשת השבוע. הוא ידע לעשות זאת בדרך המיוחדת לו, וכולם היו מקשיבים, ומשום שהוא היה זה שקרא.
מוידו עבד בהיאחזות כמסגר. ידי זהב היו לו. חפצים שימושיים ונאים רבים יצר אז עבורנו: הקרונית ללול, עגלת התה, המתקן למיחם... הוא אהב ליצור והיה גאה בעבודותיו גאווה ילדותית ותמוה. גם לאחרונה, במסיבת הסיום בבארי, היווה מוידו את מסמר התכנית.
בדף האחרון לחייו, האמון המתקדם, גם לא בייש והלך עם כולם.
מוידו... צחוקו העליז מצלצל עדיין באוזני. שערו השמוט מעט על מצחו, ועיניו המביעות הכל!
הלב ממאן להאמין עדין. והשאלה חוזרת ונשאלת: האמנם?
רבקה