נער מעניין היה אריה. גלוי לב ופתוח אולם רק עד לתחום שתחם עצמו ומעבר לכך לא ניתן היה להציל מפיו מילה. כאשר נשאל שאלה שלא חפץ להשיב עליה היתה משתפכת על פניו בת צחוק רחבה וניצוץ של שובבות היה נדלק בעיניו אך ממלא פיו מים. בת הצחוק על שפתיו היתה למעשה סימן ההכר שלו. זו לא משה מפניו גם כאשר היה מודאג, עצוב ומדוכת עיניו היו מאבדות את זיק השמחה, אך בת הצחוק היתה נשארת על שפתיו כאילו בא לומר "מצער, כואב, אבל עוד יהיה טוב. התקוה לא אפסה".
הכרתי את אריה ומעלותיו והן היו מרובות. לא הייתי משייך אותו, באותם הימים, למשפחת גיבורים דווקא. הוא לא היה מסוג הצעירים המתבקשים להתבלט. בודאי לא מהקופצים בראש, אולם עובדה היא שהשתתף בפעולות אין ספור במלחמה בכנופיות הערביות ולכולן התנדב מרצונו הוא כשמפקדיו רואים בו לוחם מעולה.
מפקדיו, כולם כאחד, חבבו את אריה בעל המזג הנוח, העריכו את אומץ ליבו ותחושת האחריות שבו וסמכו עליו ללא סייג. אלה היו בין השאר התכונות שאפיינו את אריה, אך מעל לכל העריכו והבינו מפקדיו את תשוקתו למלא כל משימה בצניעות, בשקט ומבלי להתבלט. ואלו היו לדעתי השיקולים שהניעו את מפקדי אותה משימה נועזת לצרף את אריה לספינת "אריה הים" אשר יצאה מנמל חיפה ב-18 לחודש מאי 1941 להכות באויב הרחק מגבולות הארץ ושירדה למצולות על 23 הגיבורים ובניהם אריה שטרם מלאו לו 18.
ב-17 לחודש מאי 1941 התכנסו בביתי בחיפה לשתית כוסית ושיחת רעים אחרונה לפני ההפגה, יצחק שדה ועמו מפקדי היחידה. היו שם מפקדי הספינה צביקה ספקטור ורעיתו שוש, כתריאל יפה, יצחק הקר, ישראל נורדין ועוד כמה מאלה שנטלו חלק בשליחות. ההתכנסות בביתי היתה טבעית באשר כולם היו חברי ומשום שכמפקד הפו"ם (הפלוגה המיוחדת), ידעתי על השליחות והמשימה הגם שלא נטלתי בהם חלק.
ברור שאריה, גיסי הצעיר, שבת הצחוק המלבבת על פניו, היה בביתנו אותו יום מאז שעות הבוקר. השיחה קלחה בשתף כשהנושאים העיקריים ענייני דיומא, רק פה ושם החליפו הנוכחים דעות לגבי המשימה. אריה, דומני, לא הרגיש בנוח בין לוחמים שמעלליהם הצבאיים הפכו אגדות ושמם יצא לתהילה בקרב חברי ההגנה בארץ. אריה נפרד מאחותו לאה, רעיתי. לויתיו ובהפרדנו אמר משפט אחד בלבד:"אני גאה שנבחרתי להצטרף לקבוצה נפלאה זו".
לוי אברהמי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח