טור ארוך של אנשים צעירים, עייפים ומאובקים עומדים בסר מופתי, כחיילים ממש. אך משהו מוזר, לא מובן. הדממה. גם אני מצטרף לטור, כאילו הדבר מובן מאליו. לפני עומדים קלי, גידי ויגאל - חברי מהגדוד. האחרים הם חברים חדשים - חברי לגורל.
הטור הולך וגדל ללא הרף. הנה באים עוזי, אריק ואבי, גדי וז'אקי. גם משה, החובש כיפה, שכני ממול. ועוד חברי למחלקה שלמה ואיל.
הטור מזדחל לאט, ספק עומדים במקום, ספק מתקדמים. לא נדחקים, לא ממהרים, כבר איננו מרגישים אפילו את העייפות, איננו מרגישים דבר. כי כאן אנחנו מעבר לתחושות, מעבר לזמן. אני מנסה להתעורר. לא, אין זה חלום. אכן נפל דבר. אנחנו בשערי שמיים.
לפנינו יושבים בכורסאות מוזהבות מלאכים הדורים, נשואי פנים, זקניהם לבנים ומטופחים. אלה הם חברי ועדת קבלה לגן עדן. תורי מגיע.
"שב שייקה," פונה אלי המלאך.
"מניין לך ששמי שי?" אני תוהה.
"קלי וגדי סיפרו על אודותיך, כיצד באומץ לב ובהקרבה ניסית לחלץ אותם תחת אש האוייב."
"זה מובן מאליו. הרי אין מפקירים חברים."
"המשך לספר, שייקה."
"הרי הם כבר סיפרו."
"לא, ספר אתה את סיפורך. אנחנו רוצים לדעת הכל."
טוב, אתחיל מן הסוף. ביום ג', היום השלישי למלחמה, הגענו עם דמדומים לכפר לבנוני הררי עין-זחלתא, בגיזרה המרכזית. המטרה היתה לעבור את הכפר לעבר כביש בירות-דמשק. בכניסה לכפר התמקמנו ללינת לילה. עם שחר דווח לנו שטנק שלנו נפגע, לא הרחק מאיתנו. קלי המ"פ אסף חיילים אחדים וירדנו לכוון הטנק, לחלץ את הצוות. נכנסנו למרפסת בית נטוש. משם יצאו קלי וגידי, באיגוף הבית, לעבר הטנק. מרחק קטן מהמרפסת נפגעו שניהם מאש אנשי הקומנדו הסורי. אני, כחובש פלוגתי, הכנתי חמרי חבישה ואלונקה ורצתי להגיש להם עזרה. מאש המארב הסורי נפגעתי גם אני.
שמעתי קולות של חיילינו וראיתי אותם מציצים מדי פעם מהמרפסת. ציפיתי שיארגנו מבצע חילוץ. במרחק כמאה מטר נמצא ד"ר ארתור, הוא יטפל בנו. אבל החילוץ אינו בא. כולם מתרוצצים מבולבלים, אינם יודעים מה לעשות ואנחנו שוכבים ומחכים. האם ישאירו אותנו כאן לחסדי הסורים? חששתי מפאשלה, כי ידעתי שאיננו מאומנים מספיק לקראת המלחמה. למעשה, טרם עברנו את האימון העיקרי. באחד הביקורים האחרונים בבית אמרתי לאמא, שדבר איום ונורא עלול לקרות.
הזמן מתאריך. כל שניה כנצח. הפצעים מציקים, גם הצמאון. אני מתחיל לחשוב על בית, אבא, אמא, אחיותי חוה ועידית. ועל רינת, חברתי, השוהה חודשים ארוכים בפריז. האם אראה אותם עוד? מה יעבור עליהם אם אני כאן... כולם דואגים לי מאוד ואני הבטחתי להם שאשמור על עצמי. והגיטרות שלי. רק לפני חודשים אחדים קניתי גיטרה לווי חדשה, נהדרת. עכשיו יש לי שלוש. האם שלושתן יידמו? לא, זה לא יכול לקרות. הרי ערך מקודש הוא בצה"ל שלא נוטשים נפגעים בשטח. המחשבות רודפות זו את זו. אני שר שיר שיוסי כתב ואני הלחנתי: 'כשטוב אז טוב ביחד, כשרע אז רע לך, אז כולם פורשים כנפיים, ועפים כמו יונה'.
כהרף עין עובר לנגד עיני סיפור חיי כסרט. לפתע הכל מסתדר. בעצם, ממתי אני זוכר את עצמי? נולדתי בבית יולדות הדסה. גרנו אז בגבעתיים, אבל טרם מלאה לי שנה עברנו לרעננה, שעדיין היתה מושבה שקטה. לשכנה שלנו, שמחה, היו כבשים וביליתי שעות בחברתן. אני זוכר שקשוק מים בבריכת השחיה, גן שטיילנו בו וגינה ליד הבית. עזרתי לאבא לעבוד בגינה ולטפל במכונית. אבא מסיים את העבודה ואני לוקח את הכלים ועושה אחריו אותן התנועות. וכך כל דבר שעשה אבא עשיתי גם אני, כאילו.
הייתי בן ארבע, כשעברנו לחולון. גן תמר. בית הספר שלום עליכם. לאחר הפצרות מרובות אבא קנה לי אופניים, בתנאי שלא אסע בכביש. הוא דאג מאוד לשלומי. טיילנו הרבה ברחבי הארץ. היה לנו אוהל ונהנינו מאוד לבלות בו. אהבתי לשיר. השיר הראשון שאהבתי לשיר היה: 'לו היתה לי מנדולינה אז הייתי שר לך שיר.'
כנראה, התכוונתי לגיטרה. כשהייתי בכיתה ג' אמא קנתה לי גיטרה. היה זה מיפנה וציון דרך בחיי. התחלתי ללמוד אצל מורה שגר בשכנות, ליווי ושירה. לא הסתפקתי בזה ועברתי ללמוד נגינה קלסית. אבא היה מביא אותי כל שבוע לשיעור, כי המורה גר רחוק. הגיטרה תפסה לאט את כל עולמי. ניגנתי ושרתי - אני והגיטרה הפכנו לגוף אחד.
בכיתה ד' ביקשה המורה שאופיע במסיבת סיום. שרתי את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר.' השיר נגע מאוד לליבי. אבל רק עכשיו, כשאני וחברי שוכבים כאן פצועים על אדמה זרה, בין שמים וארץ, מהדהד השיר במשמעותו האמיתית. מכל מקום, הופעתי במסיבת הסיום והופתעתי מן האומץ שהיה לי להופיע ללא אימת הקהל. מחוץ לנגינה ושירה הייתי ככל הילדים. אהבתי לשחק, לשחות, לטייל, ללכת בחופשות עם אבא לעבודה, לעזור לו וגם להרוויח קצת כסף. אהבתי מלאכת יד, מכניקה ויצירה. את הלימודים בבית ספר אהבתי פחות.
תנועת הצופים. קפיצת נחשון - דרך מעגל אש. טיולים, בילויים, מחנות קיץ ומסע ההבטחה.
בר מצווה. עליתי לתורה בחול המועד פסח. ההפטרה - חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל. תוכנו של החזון ריגש אותי מאוד. עכשיו אני מרגיש אותו על גופי. התחיינה העצמות האלה?
בית ספר תיכון 'אורט'. למדתי מכניקה עדינה. עסקתי גם בטיסנאות, עיסוק שהעניק לי סיפוק רב. כל מלאכת הבניה עשיתי במו ידי ואחר כך הטסתי בניווט רדיו.
הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר, יחד עם החברה מהשכונה. התידדתי עם יוסי, שניגן בתופים ויחד עם עוד נגנים הקמנו להקה. יוסי כתב מלים ואני הלחנתי מנגינות. גם שרתי וניגנתי בגיטרה קלסית וחשמלית.
כיצד קיבלתי את הגיטרה החשמלית? באותה עת הרגשתי, שדרכי לעתיד במוסיקה והרביתי לעסוק בה, כמובן על חשבון לימודים בבית הספר. עשיתי עם אבא עסקה, לפיה בתמורה לגיטרה אתמיד בלימודים. ואבא, חרף התנגדותו לכלי בגלל הרעש וסוג המנגינות שמשמיעים בו, קנה לי גיטרה חשמלית. אכן, בנגינתנו הפקנו רעש אדיר שהפריע לדיירים בסביבה. אבא הציע לנו להתאמן באולם המפעל שלו, באיזור התעשיה, אחרי שעות העבודה. עשינו עבודה פוריה מאוד. הופענו במסיבות, בתנועה ובפסטיבלים של תיכוניסטים.
כתבתי אז לנעמיקה: 'בתקופה הזו אני עסוק בלימודים בבית הספר ובלימודי שירה ונגינה. אני מוצא סיפוק רב בכך, משום שהלימודים הם על רמה טובה. בשיעורי שירה אני ממש טופח לעצמי על השכם, כשאני רואה איזה קול אני מסוגל להוציא בשיטה הנכונה, וזה מעודד. בשטח הנגינה ההתקדמות היא מהירה וזה מביא לי תחושה של בטחון.'
בכיתה י"ב הרגשתי שלימודי בית הספר מכבידים עלי ומפריעים לי לעסוק במוסיקה. בגלל הלחץ של אבא להמשיך ללמוד, עזבתי את הבית כמעט בסוף שנת הלימודים ועברתי לקיבוץ עין החורש, בו עשינו של"ת מוקדם, כגרעין שיועד לקיבוץ הראל.
בעין החורש הרגשתי מצויין. אני חושב שהייתה זו התקופה היפה בחיי. כתבתי על כך לצפריר: 'בזמן אחרון אני עובר שינוי מדהים בהשקפה שלי לגבי מוסיקה. נגמרו בעיני כל להקות הרוק בעלות התדמית האלילית המפוארת, עם העוצמה הקולית והכלית, שבסך הכל מהווה מסך למה שהם באמת. כל הפאר הזה של הכלים, סינטיסיזרים, גיטרות חשמליות רועשות עם כל מיני אפקטים מרקיעי אוזניים נמאסו עלי לגמרי. התחלתי לחפש אחר הפשוט והיפה, לדוגמא ניל ינג או בוב דילן, שהם מסוגלים להשמיע את מה שיש להם מתי והיכן שירצו, מבלי להיסחב עם טונות של ציודים, אנשי במה ועסקנים למיניהם. יש בהם משהו טוב, שנותן להם הרבה עוצמה. האווירה פה עזרה לי להגיע לידי זה, וגם האנשים שנפגשתי איתם. יכולים ממש להתקשר אליהם בצורה כל כך חופשית ולהרגיש אותם חזק מתוך אהבה ודרור.'
ולנעמיקה כתבתי: 'אני כיום מרגיש טוב, עדיין מחפש הרבה אחר עצמי, מה גם שקשה לרצות להשקיע בעצמי, כאשר הצבא נראה קרוב מאוד. העיקר עכשיו הוא להכיר אנשים, לקרוא ספרים, לנגן ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. אני גר כיום בעין החורש, מקום שנותן לי לרדת לסוף דעתי ולהבין יותר טוב מה בדיוק אני רוצה מעצמי. השלווה, האווירה הפסטורלית הזאת מספיקים לי על מנת שאוכל להתרכז בנגינה ויצירה. ייתכן ובעתיד אשתנה ואצטרך מקום בעל אופי חיים אחר, אך עתה זה ממש כיף.'
לידידי נסים היה ג'יפ. רכב מצויין לטיולים, עובר בכל דרך-לא-דרך. עשינו טיול להרי ירושלים, דרך בורמה, מצפה צרעה ועוד מקומות רבים ויפים.
על הטיול לרמת הגולן כתבתי לאחותי חוה: 'בשבוע שעבר הייתי בטיול ברמת הגולן ובעמק החולה עם נסים ועוד שני חבריו. היה ממש כיף. היינו בטבריה, קיבוץ אפיק, קיבוץ עמיר, קלעת נמרוד, בריכת רם, מפל הבניאס ובריכת המשושים. זה היה מעין טיול פרידה מהנופים, משום שנסים התגייס ביום ראשון.'
ולנסים כתבתי: 'לאחר הטיול שלנו לצפון נסעתי לטייל יומיים בירושלים. היה ממש כיף. הייתי לבד, טיילתי היכן שרציתי, יותר נכון לאן שנשאוני רגלי.'
'קניתי אתמול עוד תקליטים, גם של נורית גלרון. תקליט כל כך מעולה, יש בו שירים של נתן זך ואני כל כך אוהב אותו. כשתבוא לכאן גם אותו אני אשמיע לך.' ועוד טיול תיארתי במכתבי לנסים: 'בסוף שבוע שעבר הייתי בטיול עם מתנדב באיזור הרי הכרמל. ביום הראשון ניסינו לעצור טרמפ בצומת חדרה, לכוון הכביש החדש, ואף אחד מהנמושות האלה לא עצר לנו. אז התחלנו ללכת ברגל עד חפצי-בה, ומחפצי-בה עד הצומת לכביש קיסריה. משם לקחנו טרמפ לקיסריה. מקיסריה הלכנו ברגל עד מעגן מיכאל דרך אמת המים. (אתה זוכר אותה?) במקרה פגשתי במעגן מיכאל את אחותי. ביום שבת התחלנו ללכת לכיוון מערת האצבע והפעם עצרו לנו דווקא די מהר. כפי הנראה משום שביום שבת הנהגים יותר רגועים ופחות חושבים על עצמם. הגענו למערת האצבע, היה שם ממש כיף. פגשנו שם חברה מעין הוד. היה מאוד נחמד איתם וביחוד משום שהיתה שם גיטרה. ישבנו שם שרנו ואכלנו ארוחת צהריים. לאחר מכן הלכנו איתם לעין הוד. בעין הוד התארחנו בבתים שלהם, הכרנו שם כל כך הרבה אמנים ואנשים. ביקרנו בביתו של צייר מאוד מפורסם, שמו אריק בראור. ישנו בביתו של אחד הידידים שרכשנו לעצמנו באותו יום. למחרת בבוקר תפסנו טרמפ לכיוון זכרון יעקב. טיילנו שם מעט ביקב ובכלל היה יופי. קנינו קצת יין, הרבצנו שם ארוחת צהריים כה מרשימה עם כוסות יין, לחם טרי וחומוס.'
כשהייתי בכיתה י"א אבא קנה מערכת סטריאו. נהגתי לקחת אותה מדי פעם לחדרי, ביחוד כשהייתי לבד בבית ועשיתי לעצמי אולפן הקלטה זוטא. הקלטתי לקסטה אחת שירים שהלחנתי, שרתי וניגנתי ונתתי אותה לידידתי איילת. קסטה נוספת הקלטתי כשהייתי בכיתה י"ב ובה שירים ללא מלים. נתתי אותה ליוסי על מנת שיכתוב מלים לשירים. על טיול שתיכננתי לפני הגיוס כתבתי לנסים: 'אחרי זה נהיה שבוע בבית, שאותו אני מתכוון לנצל למסע פרידה מידידים שלי שגרים רחוק. בירושלים, בערד, ברחובות ואולי אני אפילו אגיע לשארם אשייך. מי יודע אלוהים גדול.'
התגייסנו לצבא. ידענו שכנחלאים מקומנו ביחידה קרבית והיינו גאים על כך. אך כבר בטירונות הורידו לנו את הלהט הזה באופן שבו טיפלו בנו. כתבתי על כך לנעמיקה: 'אני עוד לא השתחררתי ונראה שלעולם לא אשתחרר מן ההרגשה האיומה הזאת של לחץ וטרטורים, ושמפקד יכול לעשות בטירון מה שעולה לו בראש - וזה מפחיד. היום ראיתי חייל אחד מטורטר בידי מפקד. התחלתי לבכות, לא הייתי מסוגל לראות את המפקד רק מניע את שפתיו והחייל רץ ומושפל. בסך הכל אנחנו פה רוצים לתת, רוצים להיות חיילים, אבל לא מטורטרים. רוצים להבין ולדעת דרך האוזניים ולא דרך הרגליים.'
הייתה לי גם בעיה אישית. חייל קרבי צריך לחשוב על לוחמה, על הרג. לרבים אותם לבטים, ייתכן שהייתה לי רגישות יתר. לכן בחרתי להיות חובש קרבי, זה מתאים לנכונותי לעזור לזולת, ביחוד בעת מצוקה.
עשינו שירות בהיאחזויות ובטחון שוטף. כשלא הייתי בא הביתה לחופשות, הורי ואחיותי היו מבקרים אצלי בכל מקום בו שירתנו. הביקורים היו מעודדים מאוד וחיכינו להם בציפיה. גם המטעמים שאמא הכינה גרמו לנו שמחה גדולה.
השירות האפור והשקט הזה נמשך עד שהתחילו להקפיץ אותנו לצפון לקראת המלחמה. באחת ההקפצות כתבתי אל רינת: 'אני עכשיו חושב על שמש, חושב על פרחים, חושב על טבע שקיים, חושב על הטוב ורוצה כל כך שיהיה. אני לא רוצה להכאיב, אני לא רוצה לקטול. אני פוחד ואמרתי לך ממה - מהיפוכם של אנשים. אני עכשיו רואה את זה טוב-טוב בשטח, איך שאנשים זאבים, כשהם בלחץ, כשקר וכשקשה. כבר מתחיל כאן להחשיך ולהקריר לנו מעט, והרדיו מנגן לו שיר יפה. והלוואי רינת, הלוואי נוכל תמיד למצוא לנו דברים יפים, שיגרמו לנו אושר וכיף, ושלא נצטרך להוכיח לעצמנו כל הזמן שאנחנו חזקים וגיבורים. אני מקווה שלא תהיה מלחמה, פשוט היא לא תוביל אותנו לשום מקום. תמיד נהיה חייבים למצוא סוף-סוף פתרון לבעיות שישנן.'
אלא שהגורל רצה אחרת. אנחנו במלחמה נגד הסורים בעין-זחלתא. נאמר לנו כי בכפר נמצאים כחמישה-עשר סורים. נתקלנו כאן בגדוד שריון ובגדוד קומנדו. לא דובר במחבלים כלל. מה אם כן אנחנו עושים פה כאשר בפקודת יום של הרמטכ"ל כתוב במפורש שאין זו מלחמה בסורים?!
הזמן עובר. אנו עדיין מחכים שיחלצו אותנו. כמאה מטר בסך הכל מפרידים בינינו לבין הגדוד והחטיבה ועוד כוחות גדולים הנמצאים בסביבה. האם כל אלה אינם יודעים כיצד לחלץ שלושה חיילים פצועים? והיכן אותם המנהיגים שכל כך ששו לקרב, או יותר נכון ששו לשלוח אותנו לקרב? היכן הם עכשיו? שיבואו ויוציאו אותנו מכאן, כל עוד אנו בחיים! מסתבר שמחכים לגדוד צנחנים שידע להכניע את הסורים בעין-זחלתא.
עין זחלתא -
עין קללתא -
אין מזלתא -
יש פאשלתא.
אני נזכר שוב בשירים של יוסי, כאילו היו נבואה: 'העולם נופל, אני כמו נר, דועך דועך, דועך ומתחפר.' שיר נוסף: 'רוצה לצעוק אך לא יכול, והכל כל כך רחוק, רוצה לצעוק זה לא יוצא, כי כבר מאוחר לזה.' ועוד שיר: 'אתה ממשיך לאמר שנולדת סתם, שאין בך תועלת אתה אף בן אדם, אך אל תיפול ותיקבר כמו כולם, ותגיע אל האור ותשנה את העולם.'
אני שוכב ליד מטע. העצים מזכירים לי את הדפס ארז. הלבנון על חולצה שאמא הביאה לי מביקור בגדר הטובה. אהבתי ללבוש אותה וגם הצטלמתי בה.
אני מתחיל לאבד תקווה שעוד נצא מכאן חיים. פתאום מתחילים חיילנו לעבור מהבית הנטוש לעבר השני של החצר בה אנו שוכבים, אל מאחורי גדר אבנים. דני המ"מ מציץ ממרחק של כארבעה מטרים - ארבעה מטרים המפרידים בין החיים לבין המוות - ושואל מה איתי. אני עונה לו שאני פצוע. דני, דיודעו שיש פקודה לא לחלץ, מציע לי, כפתרון יחיד, לנסות לזחול לעברו. אני רק זזתי והחייל הסורי ששכב במטע לא הרחק ממני ירה בי צרור. ואז השמעתי צעקה - קולי האחרון.
עשרים שנה, חודש ועשרים ושלושה יום אחרי שהשמעתי את קולי לראשונה.
נשארנו במקום עד יום ו' בצהרים, לאחר שהכפר טוהר מהצבא הסורי, על ידי יחידת הצנחנים. אז העלו אותנו למסוק, שהחזיר אותנו למולדת, לבתי לווייה צבאיים. הורי טרם ידעו דבר. רק ביום א' אחרי הצהריים באו שלושה אנשים הביתה ואמא שאלה אותם האם אני נפצעתי. הם הנידו ראשם בשלילה ואמא הבינה ופרצה בבכי. שניים מהם נסעו אל אבא לעבודה, להודיע לו. אותה עת ישב במשרד לקוח טבריני ואבא ערך לו חשבון. לפתע אבא אמר: 'הייתי נוסע גם אני צפונה.' הייתה זו קריאה של עצב-דאגה-מועקה. האם יראה אותי עוד? כאמור, שני אנשים נכנסו, שואלים את אבא לזהותו, ומיד אחד מהם פלט: 'בנך שי נפל.'
אבא שב הביתה וישב ליד אמא. אחיותי לידם. תהייה, כמיהה ובכי - בלתי נתפש.
מודיעים לקרובי משפחה, לחברים והידיעה מתפשטת מהר. אנשים רבים מצטופפים בדירה ובקרבת הבית. פתאום נהייתי מפורסם. שמי הוזכר במודעות אבל, ברדיו ובטלוויזיה. חשבתי שאולי אופיע בעתיד בכלי תקשורת אלה בשירה ובנגינה. ולא בקשר למועד לווייתי.
ביום ב' חזרתי הביתה. בארון. לביתי החדש בחלקה הצבאית בבית העלמין בחולון. הביאו אותי על קומנדקר צבאי, רכב חלומותי. טוב לטיולים אפילו מג'יפ. פעם אמרתי לאבא ספק בצחוק ספק ברצינות, שיקנה רכב כזה. עכשיו הביא אותי קומנדקר בדרכי האחרונה.
שישה חיילים נשאו את ארוני על כתפיהם. אחרי ארוני הלכו הורי ואחותי חוה שלובי זרוע חזק-חזק, תומכים איש ברעהו. אחותי הקטנה עידית נשארה בבית, אצל חברה שכנה.
המון אנשים באו להיפרד ממני. מלבד קרובי המשפחה באו חברי מגן הילדים, בית הספר העממי ובית הספר התיכון. באו חברי מהתנועה ומכרים. באו חברים של הורי, חברים של אבא שלא נפגש עימם שנים רבות. באו חברי מהצבא, מהיחידה שלי. לא כולם באו. מישהו צריך להישאר בלבנון, במלחמה.
הביאו אותי אל פי הקבר. הורידו את הארון בחבלים פנימה, אל הנצח. אמא ממלמלת: 'שן שייקה, שן בני, שן שי', כמו אז כשהייתי תינוק. אלא שאז לא בכתה.
רגבי אדמה מכסים את ארוני, ממלאים את הבור. רגבי אדמת המולדת, שכה אהבתי. רב צבאי נושא תפילה. מבקש עבורי מנוחה נכונה. אבא אומר קדיש. קריעה. קריעה קטנה בדש הבגד, ובלב הקריעה הנוראה שלא תגליד לעולם.
וכל זה ביום הולדתו החמישים וחמש של אבא.
שלושה מטחי כבוד. אש. כדורים. קליעים. להזכיר שגופי מלא בהם.
מניחים זרים. המון פרחים. מחנכי מאורט נושא דברים: 'שי, בהיותו תלמיד, הצטיין בהליכותיו ובמסירותו למקצוע. היה למעשה דוגמא מהלכת לאימרה - ואהבת לרעך כמוך, שכן לא אחת אהב את חבריו יותר מאשר את עצמו.' הספד - בלשון עבר. וכך נסתם עלי הגולל.