טוראי חגי מקור ז"ל

אלבום תמונות

מאוד קשה לכתוב על מה שהיה, הייתי רוצה במקום זה לכתוב ולבנות את עתידו של חגי, אך מה לעשות הגורל הוא אכזר. קודם כל אני מודה לכל החברים של חגי שיזמו את רעיון הוצאת חוברת זו וגם ביצעו אותה. אני מאוד מעריכה את המסירות הזו. אומנם קשה לי להודות לחבריו של חגי ולחברינו בכלל על כך שעמדו לצידינו בכל התקופה הקשה הזאת, אם בביקורים אצלינו בבית או בצלצולי הטלפון מכל קצות הארץ. ואני מקווה שהביקורים והצלצולים שלכם יימשכו גם להבא, זה נותן לנו כח להמשיך וזה מוכיח לי שלא שכחתם את חגי.
חברים מכירים בעת צרה.
חגי, חגי מה אפשר לכתוב, שיש לך חברים נאמנים כאלה, אבל גם אתה היית נאמן לחבריך, הם היו בראש דאגותיך.
נתחיל מלידתך - נולדת תינוק גדול ובריא, מגיל צעיר היית ילד עירני ושובב, כבר מגיל 3-4 ניסית ללמוד מאחותך קרוא וכתוב. תמיד רצית לדעת הכל, ימים שלמים ישבת בהתענינות רבה לפרק ולהרכיב דברים שונים. לא היה חוג לספורט שלא השתתפת בו, ולא היה טיול מהתנועה ומבית-הספר שלא השתתפת בו, ולא היה טיול מהתנועה ומבית-הספר שלא יצאת. אהבת את נוף ארצינו, את הטבע. אהבתך לבעלי חיים היתה כה גדולה שהיית אוסף חיות פצועות, מרפא אותם ומשחררם בריאים, כי מקומם לא בבית.
כל כך אהבת את הארץ הזאת ואת נופה המרהיב, תמיד היית מציין "אין לך צורך לנסוע לחו"ל, תטיילי כאן ותראי שאין מה להתבייש בארץ שלנו".
גם את נאמנותך לחבריך לא אשכח - כאשר אחד מחבריך החליט פעם להעניש את הוריו ולישון מספר ימים בקן השומר הצעיר, פתאום קיבלת תיאבון גדול וכל היום היית ממלא את כיסיך בסנדוויצ'ים ופירות ונעלם. לא ידענו לאן כל זה מיועד; ידעת שלמור סוד. ועכשיו בשיחות עם חבריך מתגלים לנו כל סודותיך שהעידו על נאמנותך.
גם כאשר קיבלת את הזימון לחיל-האוויר ועברת את כל הבחינות לטיס וגייסו אותך עשית הכל כדי לא ללכת לחיל-האוויר רק בכדי להיות בנח"ל יחד עם החברה.
אז אומנם כעסתי מאוד הבן שלי מוותר על טיס והולך לקיבוץ. רק עכשיו אני מבינה, מה זה היה בשבילך "החברה" (תמיד עשית מה שרצית). אחרי שהתגייסת, אני נזכרת איך באנו לבקר אותך, בכל מקום ואיך אתה התבדחת "הנה מגיעה האמא שלי עם כל המטבח שלה". נכון לכל מקום הגענו, רק לא בשבת האחרונה שלך, רצינו לנסוע, אבל גילי אמר שאתה חוזר ביום ראשון וחבל על המאמץ, חבל ששמעתי בקולו, חבל מאוד... (והחבל הזה ילווה אותי כל ימי חיי).
נחזור אחורנית, שוב אני נזכרת כאשר היית בקורס חובשים וביום הזיכרון לחללי צה"ל, לקחו אותכם למשמר כבוד בבית-הקברות הצבאי בראשון-לציון, ומה היתה ההתרשמות שלך, אמרת "אמא, זה מזעזע, איך ההורים יכולים לעבור כל זאת", עכשיו אנו מזדהים איתם - ועוד איך...
השפיע עלי ביותר כאשר אתה היית עדיין בקורס חובשים והודיעו ברדיו שב"דהריה" (בשטחים) התנקשו בחברה שלך שהיו אז בזהר (וקיווינו שאתה לא תשמע חדשות - לפתע קיבלנו ממך טלפון: "אבא בוא קח אותי הביתה" שאלנו מה זה באמצע הקורס? אמרת: עכשיו אל תשאלו שאלות בואו וקחו אותי. אבא נסע והביא אותך הביתה ואז התברר לנו מהי הדחיפות שלך; אמרת אני עכשיו לוקח את האוטו ונוסע לדהריה, ניסינו לשכנע אותך לא לנסוע מאחר והיה כבר ערב וכמו כך שמענו כבר שלא קרה לחברה שום דבר רציני וכולם בריאים ושוב ניסינו לשכנע אותך ואמרתי חגי זה מאוחר, תטלפן זה בכלל לא הגיוני לנסוע עכשיו בשטחים ודבריך היו "מה זה הגיון ואיפה הרגש "מילים אלה אמרו לי הכל". אפשר לכתוב ולספר רבות על אהבתך לחיים והחברה אבל כולם יודעים זאת. אין אני יכולה להעלות על הנייר את ההלם שקיבלנו כאשר ביום ראשון לפנות בוקר דפקו על הדלת שלושה אנשים ושאלו אם יש לנו בן חגי, מה זאת אומרת שיש, הוא צריך לחזור לחופשה כי בעוד יומיים יש לו יום הולדת בן - 19 - יהיה - כבר לא יהיה. הכל התרחש במהירות, הופיעו חבריך, ידידיך, כל הבית היה מלא עד אפס מקום וכולם בהלם "לא יתכן רק אתמול ראיתי אותו", הם ישבו איתנו שבעה ימים ולא פסקו מלדבר אודותיך, גם אחרי אותם שבעה ימים ולילות קשים. ביתינו היה פתוח לחבריך שתמיד מצאו עוד לספר על מעלליך.
חגי, עד עכשיו אינני יכולה להשלים עם זה שאתה איננו פשוט הלכת, נסעת רחוק ולא רואים אותך, אבל בשבילי, אתה קיים אינני יכולה לתאר אותך מת - ואם יש עולם הבא בטח ניפגש בעוד כמה זמן...???

אמא