מוזר, אנו נמצאים באותו המקום בו היינו לפני שלושים יום. אנו יושבים באותו החדר. החברה יושבים סביבך כאז, ובכל זאת השתנה משהו. אתה מעביר עיניך על פני החדר והיושבים בו ופתאום נצבט הלב, אתה שותק ומתחיל לחשוב, ולהיזכר...
מכל חפץ בחדר אתה קולט את דמותו של נח, תנועה אופיינית או סיפור משלו. ואתה מעביר בדמיונך תמונות מן העבר. וזה מוזר, כי העבר אינו רחוק והכל טרי בדמיונך. אתה עובר על כנפי הדמיון מן הקרוב אל הרחוק ואתה זוכר את הנסיעות לנח כשהיה בקווים, וסיפוריו על הסיורים בגבול, שעל אף הנוף היפה, הדבר היחידי שמושך את העין הוא לועי הרובים הנעים אתך יחד כצל. חיינו אתו את הדברים, התרגשנו וצחקנו.
הסיפורים על הצניחה, הסדרות, לפני כן, במחלקת הנח"ל, ערבי החורף הארוכים והקרים עת הצטופפנו בחדר אחד כולנו, ונח סיפר את רשמיו לאחר יום עבודה. והעינים לא פסקו מלחייך ומצב הרוח עלה. הרגשת שאתה חי את סיפוריו, ואפילו שמעת אותם בפעם האלף.
ואם חולוני אתה, ודאי תיזכר עוד בימי בית הספר, בזמן שעוד לא היה גרעין "רם-און", רק עדת "חרמש". אתה זוכר את הקן, את הפעולות וערבי הששי. אינך יכול לתאר לעצמך שום מאורע מבלי שתעלה לפניך דמות חייכנית עם ברכת שלום לבבית על השפתיים - נח.
ושוב סיפורים: על פעולות בימיה, על מפרשיות שהתהפכו... נח חוזר רטוב מכף רגל ועד ראש, ואתה, ששמעת את הסיפור, הרגשת רעד בעצמותיך והיה לך קר ורטוב, כי הוא ידע לספר לך הכל כדי שתרגיש כמוהו. הסיפורים על קפריסין ורודוס אותם שמעת מאות פעמים ומעולם לא חשבת שבעצם אתה יודע כבר לספר סיפורים אלה בעל פה.
אתה מעביר לנגד עיניך את נח מהטיולים וממחנות העבודה, ותמיד אותה דמות עם החיוך הרציני, המשתדלת לעזור.
לנגד עיני עוברת תמיד אותה תמונה. מחנה עבודה באורים. לילה. הכל שוכבים במיטות, העששית בוערת עדיין. נח עובר ממיטה למיטה, אומר "לילה טוב" לבבי בצירוף איזו בדיחה, מכבה את העששית ואתה נרדם. והיתה לך הרגשה כי בלי ה"לילה טוב" של נח לא היית נרדם.
התמונות עוברות וחולפות ושוב אתה מגיע לאותו רגע בו קיבלת את הידיעה הקצרה והיבשה - "נח איננו". לאדם זר ידיעה זו לא תאמר ולא כלום, אבל אתה יודע כי אבדת חבר וידיד, עוזר ואהוב - שלא יישכח מלבך לעולם...
ניצה