13 באפריל 2010: מכתב לרֵעִי המת
לזכרו של רֵעִי י"ר, מ"פ טנקים, שנפל בקרב בסיני במלחמת ששת הימים, ולזכרם של כל הנופלים במערכות ישראל
אל"ם (במיל') שאול נגר
הררי החול שנתללו על עקבות הקרבות בסיני מחקו זה מכבר את מראות האימה של המלחמות הקשות, והצמחייה שהגביהה עלווה ברמת הגולן כיסתה את שדות הקרב ברמת הגולן. רק הזיכרון מוסיף ומנקר, מוסיף ומעצים את כאב האובדן הנורא.
חיי אינם רק הזיכרונות עליך ואיתך, אך הזיכרונות הם חלק בלתי נפרד מחיי ומהווייתי מאז. אולי אינך שומע אך אני מוסיף ומספר לך מדי פעם מה קורה. אני נזכר בשיר "מֵתֵי מִדְבָּר" של חיים נחמן ביאליק, בקטע שהטיב לתאר לפני למעלה ממאה שנים את חללי ישראל בדורות עברו, וכאילו נכתבו הדברים גם עליך ועל חברינו שנפלו בקרב:
וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,
וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;
כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,
גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.
וְתָי"ו עַל-תָּי"ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.
בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת-הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,
מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת-עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה,
נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,
וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מָעֻזְנָיו לָנֶצַּח;
יֹאכַל הַשָּׁרָב אֶת-כֹּחָם וַתִּקְפָּא תִפְאַרְתָּם בַּצִּיָּה,לוֹטֵשׁ הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ אֶת-לַהֲבֵי הַצּוּר מְרַאֲשׁוֹתָם,
רִשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט נִתְקָלִים בְּקוֹמַת רָמְחֵיהֶם,
נִתָּזִים לְרִבֲבוֹת זִיקוֹת וּנְחֹשֶׁת פְּנֵיהֶם יִצְרָבוּ,
וַחֲשׂוּפִים לְלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ פֹּה דּוֹרוֹת עַל-דּוֹרוֹת יֶחֱרָבוּ,
יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הַנֶּגֶב תִּזְרֶנּוּ,
וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל-אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים,
וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם,
יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם - וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם
שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים.
מתוך "מתי מדבר" של ח"נ ביאליק, אדר א' תרס"ב (1902), אודיסא
המלחמה קראה לך והלכת, ללא היסוס וללא הרהור שני; גם לא הספקת להיפרד מבנך, יחידך, הקטן, שלא הספיק כמעט לטעום טעם אבא, וספק אם נשארו לו ממך זיכרונות. בסערת "סדין אדום" החלה המלחמה והשריונים שעטו לסיני, ואתה יצאת לקרב בראש פלוגתך, פלוגת מילואים. היית קצין מטה בקבע, ובחירום שימשת מפקד פלוגה ביחידת מילואים. הקרב היה סוער, ובערבו של היום הראשון למלחמה, בעודך חשוף בצריח, מוביל ומנהיג את אנשיך, נפגע הטנק שלך והחלום נגוז. נגוז החלום לחבק שוב את הבן והרעייה, לחזור לשגרה של ימי שלום, להתכונן למלחמה ולערוג לשלום, ולחלום שלא תישלף עוד החרב מנדנה.
כן רֵעִי, ימים רבים חלפו מאז. עודני זוכר אותך, וכי אפשר לשכוח? אופקֵי הארץ נפתחו בעקבות אותה מלחמה, אך אופקֵי המחשבה הצטמצמו. היינו שיכורי ההצלחה הצבאית שהדהימה את העולם וגם את עצמנו. לא התכוננו ולא ידענו האם וכיצד לבלוע ולעכל את הנתח הענק שנפל בחלקנו. לא היו בידינו פתרונים. גם כיום איננו בולעים ואיננו מקיאים נתח זה, שסיבך את חיינו לבלי שוב.
אמנם ניצחנו במלחמה ללא עוררין, מול צבאות מצרים, סוריה וירדן, אך לא הכרענו אז את סיבות הלחימה. לאחר אותה מלחמה עוד סערו הרוחות וביתר שְׂאֵת, בין בגלוי ובין בנסתר. כשנה ומחצה נמשכה לאחר מכן מלחמת התשה בינינו ובין המצרים לאורך התעלה, וגם ברמת הגולן לא שקטה הארץ מיד. ושוב שקטה הארץ לזמן מה אך בשלהי 1973 גבר יצרו של שליט מצרים. אנו אולי לא הושטנו יד גלויה ומוצקה לשלום, והוא, כפרעה הקדמוני: "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת..." (שמות, ח' כ"ח), ועוד מלחמה גדולה ניטשה בינינו ובין מצרים וסוריה שתקפו בצהרי יום הכיפורים תשל"ד. ושוב חללים ומשפחות שעולמן חָרַב.
אך גם בשׂורות יש בפי לספר לך. הנה מצרים, הגדולה במדינות ערב, שצעדיה היו העילה למלחמה שבה נפלת, שנודעה לאחר מכן כמלחמת ששת הימים, כרתה עמנו שלום. כן, שלום שרבים לא האמינו בו ולא האמינו כי יגיע. נכון, עדיין איננו מתנשקים בפומבי, אך שבעתיים עדיף שלום זה מאשר "שארם בלי שלום", כפי שהתנסח בשעתו דיין. ולא רחק היום וגם ירדן הצטרפה למעגל השלום בהנהגת המלך חוסיין, שבעצם חיבבנו אותו, ואשר נסחף בעל כורחו למלחמת ששת הימים, אך התאפק ונזהר מלהצטרף למלחמת יום הכיפורים.
נפשנו השסועה בארץ עוד לא הגלידה. בלב ליבה של ארץ ישראל - שבלב כואב אך מעשי הסכמנו לחלוקתה בהחלטה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר 1947 - שהתקבעה בתוכנו בדמות הקו הירוק לאחר מלחמת תש"ח, חיים כיום מיליוני בני דודנו הערבים. אנחנו והם, מסתבר, עשויים שני חומרים שאינם יכולים להיהפך לתרכובת מוצקה, ובצדק יהודי והיסטורי אף איננו רוצים להיות מדינת כל תושביה אלא מדינה יהודית במהותה, אך גם כתערובת יש בה יסודות של נפץ וכבר אירעו כמה וכמה תאונות בינינו.
החיים נמשכים והארץ מתפתחת. קלטנו מאז מיליוני עולים, הוקמו והורחבו יישובים, החקלאות חוללה פלאים, התעשייה נסקה אל על, ולהיט בשם חדש, היי-טק, העלה את קרננו בגויים. אנו עם משונה - חיים ומתפתחים על אף הצרות כאילו אין צרות, ומתייחסים לצרות כאילו לא ייתכנו חיים בלעדיהן, ומדוע לכן להתאמץ ולמצוא פתרון?
אתה חסר לי רֵעִי, לחזור ולהיוועץ בך. הרי נשארת לעד בן לאותו דור שלפני המלחמה, ושמא יש בידך רעיון שטרם נבדק או נוסה. הייתכן שלא תבוא לעזרי?
המנהיגים והמפקדים שהובילו את דור מלחמת ששת הימים הולכים ונמוגים להיסטוריה, ועם זאת החיים אכן נמשכים והחיטה צומחת שוב, במחזוריות שאין להפסיקה. הנה שיר שכתבו על כך כעבור שנים.
החיטה צומחת שוב
מילים: דורית צמרת
לחן: חיים ברקני
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סוֹף
וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבֹּעַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת
וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ
מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת
עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ.
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.
הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
מי ייתן ויגיע מרגוע לארץ שסועה זו, שתושביה החרוצים הגיעו בזמן שחלף להישגים יוצאי דופן בכל מובן, ועם זאת הם חסרי מנוח, חסרי חזון ואתגר לאומי וחסרי פתרונים. מי ייתן רק קציר קמה ולא נדע עוד מלחמה.
ידידך הזוכר ומתגעגע,
שאול