קורות חיים
ישראל בן שמואל וג'מילה נולד ביום ו' באייר תרצ"ב (12.5.1932) בעיר בורסה אשר בתורכיה. סיים שם את לימודיו בבית-ספר יסודי. עלה לארץ בשנת 1949. היה בחברת-הנוער בקיבוץ עין-גב עד גיוסו לצה"ל ביוני 1950. בימי היותו בצבא התכונן לבחינות-בגרות אקסטרניות. שירת בצבא הקבע והגיע לדרגת סרן.
נטע בטחון ביכלתו בלב מפקדיו ופקודיו. זלזל בסכנות והיה לו בטחון עצמי רב. אומר ועושה ואינו משנה את דעתו ופקודותיו- כראוי למפקד מעולה. עם זאת, תמיד מצא זמן לשוחח עם פקודיו ולהקשיב לבעיותיהם. לעתים רחוקות היו פקודיו, והוא בתוכם יוצאים לחופשה ובעת ביקוריו בביתו היה מתקשר קשר נפשי לאשתו ולילדיו, אשר אליהם התגעגע. אך מסירותו לעבודה ולתפקיד היתה על חשבון חיי-המשפחה, אף כי היה בעל אוהב ואב מסור.
נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ח' בניסן תשי"ט (16.4.1959) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
הניח אשה ושני ילדים (תאומים).
ג'ורג'י חברו הטוב כותב עליו: "...הכרתיו עוד לפני שפגשתי בו, את שמו שמעתי עוד בהיותי חניך בקורס קצינים. כולם דיברו עליו, ומכל אשר שמעתי נצטיירה לי דמות של מפקד. מפקד קשוח שאינו מוכן לפשרות בביצוע. דבק במשימתו בעקשנות כזו שאין אצלו הנחות או צימצומים. יכולתו במלוי המשימות שהוטלו עליו יצרו סביבו אגדות. נטע בטחון ביכולתו אצל מפקדיו וכמו כן בפקודיו.
גישתו לסכנות היתה בגדר הזלזול, בטחונו העצמי היה רב ולעתים אף מופרז. בטחונו זה דבק בפקודיו ונטע בהם אמון ביכולתו וביכולתם. רמתו המקצועית היתה מעולה. בכר היה ידוע בחיל כבר סמכא, ועוד בהיותי חניך בקורס קצינים, והוא כבר קצין מנוסה, לא פעם שמעתי שיחה בין החניכים "כך עושה בכר, כך אומר בכר", זאת למרות שלא היה נמנה על סגל ביה"ס אלא שירת ביחידה מבצעית שכנה. דבר זה, גזל חלק מהאמון שלנו במדריכים.
בגללו ראינו בהם כאנשי תיאוריה ולא אנשי מעשה. זמן קצר לאחר הסמכתי לקצונה הועברתי ליחידתו של בכר וכמובן שאהבתי להצטרף אליו ולהימנות על פקודיו. מבוקשי ניתן לי, עד מהרה נוצרה בינינו שפה משותפת חברית ומצאתי לנגד עיני דמות של מפקד שממנו אני מוכן לקלוט וללמוד את המעשה שבמקצוענו הצבאי.
שרתנו יחדיו כשנתיים רצופות. הודות לבכר זכתה יחידתנו למירב המשימות המבצעיות , דבר שהקנה לנו הרגשת עליונות וכבוד ביחידה. מרוב המשימות היינו נוסעים הביתה לעתים רחוקות.
העדרויות ממושכות אלו מהבית הגבירו את קשרו הנפשי לילדיו ולאשתו, ואת געגועיו לחיי משפחה סדירים. ראה את יעודו במילוי תפקידו בצבא, וכמו שבדרך כלל קורה, המסירות לעבודה היתה על חשבון המשפחה. פעמים רבות היה משטח בפני רגשי געגועים לילדים ולאשה. שבת אחת בהיותנו בשדה גברו געגועיו, עלה על ג'יפ ויצא בדרכו הביתה. בחצותו גשר מוצף על אחד הנחלים בנגב שקע עם רכבו, רטוב עד לשד עצמותיו, עצר מספר קלומטרים לישוב הקרוב, הודיע טלפונית על כך, ובתוך החילוץ עמד בתוקף להכשיר את הרכב לנסיעה ולנסות שוב, כאן הצליח. מקרה זה אופיני היה לבכר לא נרתע מתקלות, דבקותו במלוי המשימות שלקח על עצמו או המטרות שהציב לו היה ללא פשרות. לא היה מוכן לוותר על הפרט הזעיר, דרש ביצוע מושלם. בכר אומנם זה היה שם משפחה, אך לא יכולנו לקרוא לו בשמו הפרטי למרות הקרבה שלנו אליו. השם בכר הוסיף נוקשות לדמותו הנוקשה בלאו הכי. אין זה אומר שנוקשות זו הרחיקה אותו מפקודיו, להפך, תמיד מצא זמן לשוחח עם אחרון החיילים ולהקשיב לבעיותיהם. כל פניה מצאה אצלו אוזן קשבת.
היו הזדמנויות רבות בהם היה פורק עול שובבני הגובל ברוח נעורים, טבעית התופעה, הרי הוא היה הצעיר בין המ"פים ביחידה וטרם מלאו לו עשרים ושתים שנות חיים. ניתן להגדיר את אופיו בקיצור על ידי משפט אחד, היה מפקד מנהיג. זועזעתי מהידיעה על מותו הפתאומי, בהיותו בבית בחופשת מחלה ממושכת. בכר נלקח מאתנו בטרם עת וללא הצדקה, זכרו נשמר עמנו, חבריו ובני משפחתו..." ג'ורג'.
יריב כותב על חברו: "...היום יום שישי. הטירונים מקבלים חופשות. שיבקרו בבית. הם כבר לא ראו את הבית כמה שבועות: - ביום ראשון סידרה". גם המפקד נוסע הביתה לסוף שבוע. בשבת הבאה הוא קצין תורן. בהגיעו לגשר הביילי שעל הירקון, הוא מחייך כדרכו מדי עברו את הגשר: הרי הוא בנה אותו במו ידיו. בפתח דירתו פוגשת את ישראל אשתו, שרה, בחורה שחרחורת, מלאת גוף, ושני הילדים, שמואליק ויהודה. הם תאומים וקשה להבדיל ביניהם. "נו, איך הטר"שים שלי?" צוחק ישראל, מרים את שני הילדים ונכנס הביתה. ישראל פגש את שרה עוד כשהיה סמל ראשון והיא אחות בהדסה....וביום העצמאות צעד ישראל בראש יחידת המגמ"קים, במצעד ברחובות שטופי שמש ומלאי המונים מריעים, כך אפשר ללכת עד סוף העולם - הרהר סרן ישראל. הוא אף לא הבחין באשה השחרחורת ושני ילדים הצווחים, "אבא! אבא! הנה אבא! ולידם זוג זקנים - אביו ואמו, אשר באו ארצה כתיירים כדי לראות את בנם את המולדת העתיקה, וכדי לעשות חשבון: - אולי בכל זאת הגיע הזמן לחסל את בית החרושת לנקניקיות - ולמכור את הדירה ברובע היהודי של קושטא ולבוא הנה, הרי סוף סוף מוכרחים, במוקדם או במאוחר..."